לפני ההחלמה, הבושה הייתה עבורי דרך חיים שמזינה את עצמה. במשך שנים ארוכות, שנאתי את עצמי בצורה מודעת ומכוונת לגמרי. הרגשתי שעליי לשנוא את עצמי רק על־מנת להחזיק מעמד. פחדתי שאם אשחרר, חיי יתפרקו לרסיסים. הרגשתי גם שמגיע לי לשנוא את עצמי. אלו היו רק הרבדים המודעים של הבושה, כאלה שהייתי מודע להם. הייתי גם בודד בצורה נואשת ומבוהל מאינטימיות.

כשהתחלתי את אס.איי.איי, נדהמתי מהרמות של אהבה וחמלה שקיבלתי. סיפרו לי שאני לא אדם רע, אלא בסך הכול סובל ממחלה. הציעו לי גם להיות רך עם עצמי ולהשאיר את הבושה מאחוריי. כמו בהרבה דברים אחרים בהחלמה, שינוי בהתנהגות הגיע קודם והשינוי בגישה בא בעקבותיו. התחלתי ליישם רכות, כמו שראיתי אותה בחדרים. התחלתי במקום הטוב ביותר האפשרי – להתמודד פנים אל פנים עם הכאב שלי ולקחת אחריות על חיי במהלך עבודת הצעדים. ככל שרכות הפכה לחלק אינטגרלי של תהליך ההחלמה שלי, היא חילחלה בהדרגה גם לכל יתר הרבדים של חיי. בהתחלה לא עשיתי שום עבודות בית. מאוחר יותר, התחלתי לעשות אותן מדי פעם כי זה הכרחי, ומאוחר יותר עשיתי אותן על בסיס קבוע, כי הן הופכות את הדירה שאני גר בה למקום שנעים לגור בו. אני לא יודע מתי התחלתי להיות מסוגל ליישם רכות עם עצמי, אבל זה קרה באס.איי.איי. זה לא מושלם, אך זה נמצא כל הזמן בתהליך התפתחות ככל שאני ממשיך לעבוד את התכנית הזו. רכות גוררת רכות.